<h1>פירוש הריב"ן — פסחים</h1>
<h2>דף ג:</h2>
נ"א התראת ספק. דכי מתרינן ביה אכליהו היום פן תעבור על השבוע' שמא יעבור שמא לא יעבור על התראתינו דעדיין יש שהות ביום והתראה לא חיילא אלא בתוך כדי שאלת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי דאי עבר על התראה בתוך כדי דיבור חייב ואי לא לא והאי להכי פטור דלא קא עבר על התראה בכדי שיעור דאכתי מצי למיכל עד שתחשך והויא ליה התראת ספק. לאו שאין בו מעשה. דלא קא עביד כלום ויושב הוא וממילא קא מיבטלא שבועתיה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דכתי' [דברים כ"ח] אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו' וסמיך ליה והפלא ה' את מכותך, והפלא זו מלקות היא דכתי' [שם כ"ה] והפילו השופט וגו' ארבעים יכנו אבל אי הוי לאו שיש בו מעשה כגון השוחט פסח על החמץ אע"ג דהתראת ספק היא לוקה.
<h2>דף טז.</h2>
[פסחים ע"ג ע"א] אשם שניתק לרעייה. שמתו בעליו או נתכפרו באחר, וחטאת ואשם אינן באין נדבה ומשנתכפרו באחר אין תקנה לזה, וגבי חטאת הילכת' גמירי לה דמתה, כדתנן [תמורה כ"א ע"ב] חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושכיפרו בעליה באחר ושעיברה שנתה, ובאשם גמירי הילכת' [שם י"ח ע"א], כל שבחטאת מתה באשם רועה, ואם נתקו מעליו והשלכו לאפר לרעות עד שיסתאב ויפול בו מום שיוכל לפדותו ולהוציאו לחולין, וכל הרועין דמיהן נופלין לנדבה, ומה היא נדבה ששה שופרות היו במקדש וכתוב עליהן נדבה ושם היו נותנין כל מותר דמי חטאת ואשם ומביאין משם קיץ המזבח עולות, שלא יהא עומד מזבח בטל, ובשר לשם ועורות לכהנים, שזהו מדרשו של יהודע הכהן במסכת תמורה [כ"ג ע"ב], וזה לא המתין עד שיומם ומשנתקו לרעיה שחטו סתם. כשר לעולה. קייץ המזבח, הואיל וסוף סוף דמיו לכך עומדין. לא בעי עקירה. מאחר שהוא עומד לכך אין צריך לעקור שם אשם ממנו. אי הכי כי לא ניתק נמי. לאחר שנתכפרו סתמיה לקייץ המזבח קאי. גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה. דסתמיה לאשם, אבל משניתק לא מיחלף.
<h2>דף יח.</h2>
[פסחים ע"ג ע"א] אשם שניתק לרעייה. שמתו בעליו או נתכפרו באחר, וחטאת ואשם אינן באין נדבה ומשנתכפרו באחר אין תקנה לזה, וגבי חטאת הילכת' גמירי לה דמתה, כדתנן [תמורה כ"א ע"ב] חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושכיפרו בעליה באחר ושעיברה שנתה, ובאשם גמירי הילכת' [שם י"ח ע"א], כל שבחטאת מתה באשם רועה, ואם נתקו מעליו והשלכו לאפר לרעות עד שיסתאב ויפול בו מום שיוכל לפדותו ולהוציאו לחולין, וכל הרועין דמיהן נופלין לנדבה, ומה היא נדבה ששה שופרות היו במקדש וכתוב עליהן נדבה ושם היו נותנין כל מותר דמי חטאת ואשם ומביאין משם קיץ המזבח עולות, שלא יהא עומד מזבח בטל, ובשר לשם ועורות לכהנים, שזהו מדרשו של יהודע הכהן במסכת תמורה [כ"ג ע"ב], וזה לא המתין עד שיומם ומשנתקו לרעיה שחטו סתם. כשר לעולה. קייץ המזבח, הואיל וסוף סוף דמיו לכך עומדין. לא בעי עקירה. מאחר שהוא עומד לכך אין צריך לעקור שם אשם ממנו. אי הכי כי לא ניתק נמי. לאחר שנתכפרו סתמיה לקייץ המזבח קאי. גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה. דסתמיה לאשם, אבל משניתק לא מיחלף.
<h2>דף כ:</h2>
[פסחים ע"ג ע"א] ומנא תימרה. להא מילת' דאמרי לך דגזרינן הכי. יסתאב. יומם ולישנא מעליא הוא כדכתי' [ויקרא כ"ז] אם בבהמה הטמאה, ואמרי' [מנחות ק"א ע"א] בבעלי מומין שנפדו הכתו' מדבר. לנדבה. לשופרות. ר' אליעזר אומ' ימות. כל צדדיו של ר' אליעזר היה עושה אשם כחטאת לכל דבר שנ' [ויקרא ז'] כחטאת כאשם, וכן גבי שלא לשמו וכן לגבי חטאת שנכנס דמה לפנים במסכת זבחים [י' ע"ב]. ר' יהושע אומ' ימכר. לאחר שיסתאב. ויביא בדמיו עולה. נדבה לעצמו, ובמסכת תמורה [כ' ע"ב] מסיק לה למילת', והלא אף הנדבה עולה היא מה בין דברי ר' יהושע לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה לחובתו הוא סומך עליה ושוחטה ונסכיה קריבין משלו וכשהיא באה נדבת ציבור אין סומך עליה וכו'. בדמיו אין. אבל איהו גופיה לא אמרי' דיקרב עולה ואע"פ שמקריבה לעצמו, אלמ' גזירה לאחר כפרה שנתכפר באחר אטו לפני כפרה, דאי שרית ליה השת' טעי, ואי מצטריך ליה נמי עולה קודם כפרה מקריב ליה להאי והדר מייתי אחר לאשם, ואי איפשר לשנות זבח לזבח אחר כל זמן שעומד לשמו.
<h2>דף כא:</h2>
[פסחים ע"ג ע"א] אשם שניתק לרעייה. שמתו בעליו או נתכפרו באחר, וחטאת ואשם אינן באין נדבה ומשנתכפרו באחר אין תקנה לזה, וגבי חטאת הילכת' גמירי לה דמתה, כדתנן [תמורה כ"א ע"ב] חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושכיפרו בעליה באחר ושעיברה שנתה, ובאשם גמירי הילכת' [שם י"ח ע"א], כל שבחטאת מתה באשם רועה, ואם נתקו מעליו והשלכו לאפר לרעות עד שיסתאב ויפול בו מום שיוכל לפדותו ולהוציאו לחולין, וכל הרועין דמיהן נופלין לנדבה, ומה היא נדבה ששה שופרות היו במקדש וכתוב עליהן נדבה ושם היו נותנין כל מותר דמי חטאת ואשם ומביאין משם קיץ המזבח עולות, שלא יהא עומד מזבח בטל, ובשר לשם ועורות לכהנים, שזהו מדרשו של יהודע הכהן במסכת תמורה [כ"ג ע"ב], וזה לא המתין עד שיומם ומשנתקו לרעיה שחטו סתם. כשר לעולה. קייץ המזבח, הואיל וסוף סוף דמיו לכך עומדין. לא בעי עקירה. מאחר שהוא עומד לכך אין צריך לעקור שם אשם ממנו. אי הכי כי לא ניתק נמי. לאחר שנתכפרו סתמיה לקייץ המזבח קאי. גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה. דסתמיה לאשם, אבל משניתק לא מיחלף.
<h2>דף כג.</h2>
[פסחים ע"ג ע"ב] מידי הוא טעמ' אלא לרב. האי תירוצא רב מתריץ ליה דאמ' לא בעי עקירה. האמ' רב. בפר' שני שעירי [ס"ד ע"א]. בעלי חיים אינן נדחין. ואין דחוי אלא בדם או בבעלים, כגון שעיר של שם שנשחט וקודם זריקת דמו מת המשתלח ישפך הדם, אבל כל זמן שהקרבן חי אינו נפסל משום דחוי.
<h2>דף כג:</h2>
[פסחים ע"ג ע"א] אשם שניתק לרעייה. שמתו בעליו או נתכפרו באחר, וחטאת ואשם אינן באין נדבה ומשנתכפרו באחר אין תקנה לזה, וגבי חטאת הילכת' גמירי לה דמתה, כדתנן [תמורה כ"א ע"ב] חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושכיפרו בעליה באחר ושעיברה שנתה, ובאשם גמירי הילכת' [שם י"ח ע"א], כל שבחטאת מתה באשם רועה, ואם נתקו מעליו והשלכו לאפר לרעות עד שיסתאב ויפול בו מום שיוכל לפדותו ולהוציאו לחולין, וכל הרועין דמיהן נופלין לנדבה, ומה היא נדבה ששה שופרות היו במקדש וכתוב עליהן נדבה ושם היו נותנין כל מותר דמי חטאת ואשם ומביאין משם קיץ המזבח עולות, שלא יהא עומד מזבח בטל, ובשר לשם ועורות לכהנים, שזהו מדרשו של יהודע הכהן במסכת תמורה [כ"ג ע"ב], וזה לא המתין עד שיומם ומשנתקו לרעיה שחטו סתם. כשר לעולה. קייץ המזבח, הואיל וסוף סוף דמיו לכך עומדין. לא בעי עקירה. מאחר שהוא עומד לכך אין צריך לעקור שם אשם ממנו. אי הכי כי לא ניתק נמי. לאחר שנתכפרו סתמיה לקייץ המזבח קאי. גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה. דסתמיה לאשם, אבל משניתק לא מיחלף.
<h2>דף כו.</h2>
[פסחים ס"ג ע"א] וכדרבא. בפר' שיני דזבחים [ל' ע"א]. עדיין היא מחלוקת. גבי תפוס לשון ראשון, דאיפליגו בה ר' מאיר ור' יוסי באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר' מאיר, דקסבר תפוס לשון ראשון, ר' יוסי אומ' דבריו קיימין, דאף בגמר דבריו אדם נתפס, ואיבעיא להו חצייה עולה וחצייה שלמים מי מודי בה ר' מאיר או לא, מי אמרי' טעמ' דר' מאיר משום דנמלך הוא, וכיון דחל שם עולה עליה תו לא פקע, אבל כי אמ' לחצאין ליכ' למימ' הכי, או דילמא כיון דפשטה בה קדושת עולה ברישה תו לא חילא עלה קדושת שלמים, ואמ' אביי בהא ודאי מודה ר' מאיר, רבא אמ' עדיין היא מחלוקת, ואותביה רבא לאביי מהשוחט את הזבח לאכול כזית בחוץ [כזית] למחר דקא פליג ר' יהודה אדרבנן ואמ' כר' מאיר דאמ' תפוס לשון ראשון, דקאמ' זה הכלל כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פיגול וחייבין עליו כרת לא שנא בעבודה אחת ולא שנא בשתי עבודות, שחישב בעבודה שנייה מחשבת פסול בתר מחשבת פיגול לא מפק' ליה מיד פיגול דתפוס לשון ראשון, ורבנן סברי אף בגמר דבריו אדם נתפס והוה ליה בחדא עבודה עירוב מחשבות, ולא קירב המתיר כולן כמצותן, ואנן בעינן דלא ליהוי ביה פסול אחרינא דהרצאה כתיבה ביה, אלמ' מאן דאית ליה תפוס לשון ראשון אפילו לחצאין נמי אית ליה, דהא זיתי טובא יש בזבח, וכי פגיל ופסיל בעבודה אחת לחצאין משוי ליה ר' יהודה פיגול משום דתפוס לשון ראשון, דאי תפוס לשון ראשון לית ליה, עירוב מחשבות הוי ולא הוי פיגול, ואמ' ליה אביי מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף וחדא מחשבה היא, ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכגון דאמ' סימן ראשון חוץ לזמנו ושיני חוץ למקומו, ור' יהודה סבר מפגלין בסימן אחד דהוה ליה פיגול בעבודה אחת ופסול סימן שיני בעבודה שנייה, דאי נמי לית ליה לר' יהודה תפוס לשון ראשון בשתי עבודות עירוב מחשבות ליכא, ומה שפיגל בראשונה פיגל ואין פסול של אחריה מועיל, ולרבנן מועיל, ומדאמ' ליה אביי מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף מכלל דרב[א] דאותביה מיהא סביר' ליה, אליבא דר' מאיר ור' יהודה דאינה לשחיטה אלא לבסוף וכולה מחשבה בסוף שחיטה הואי והוה ליה חדא מחשבה, ונימלך ליכ' למימ' דהא בשתי זיתים חישב, ואפילו הכי פליגי, והיינו דאמרי' הכא לימ' קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף, וכל מחשבת שחיטה לא מהניא אלא אם כן חישב בגמרה וכדרבא דאמ' התם עדיין היא מחלוקת באומר לחצאין, ועל כרחיה אית ליה לר' מאיר אינה לשחיטה אלא לבסוף, ואחרים היינו ר' מאיר, הילכך בגמר שחיטה אין שהות לומ' שני דברים, והיכא דהקדים מולים לערלים בסוף שחיטה מולים חיילי כולה הקדים ערלים למולים ערלים חיילי כולה והוה ליה כולה ערלה ופסלא, והא דמייתי הכא להא דרבא לאו דווקא דלרבא יש שהות בסוף שחיטה לומ' שני דברים, דהא מחשבת הזמן ומחשבת המקום דמותיב מיניהו בסוף שחיטה אמ' להו. והכא במאי עסיקינן. דקתני הקדים ערלים למולים פסול, כגון שגמר בלבו להוציא מולין אחר ערלין ולומר לערלין ולמולין, וכל מחשבה דקדשים מוציא בפיו הוא. לא בעינן פיו ולבו שוין. והלך אחר פיו ואיכא כולה ערלה, ואע"פ שלא היה בלבו אלא למקצתה.
